• שני ריף פרופסורסקי

נשימה וסטרס: מאיפה הנטייה לפעול נגד הטבע?

עודכן ב: 11 יול 2019


שמתם לב שבזמן סטרס יש נטייה לעצור את הנשימה? שמתם לב שברגע שנשמתם עמוק רמות הסטרס ירדו פלאים? שאלתם את עצמכם פעם מאיפה באה הסתירה הזאת ואיך מיישבים אותה?


לשם התרגיל, דמיינו מצב מלחיץ המוכר מהחיים (טלפון מהבנק, האיום הביטחוני התורן, הבוס, הלקוחות, המבחן בספרות, המפקד, הנהג שכרגע עקף אתכם ב-150 קמ"ש, הכנות לפסח...), ושימו לב איך הנשימה שלכם מגיבה.


סביר להניח שאצל רובכם היא תיעצר, ולו רק לרגע קט. גם אם זה לא קורה רק מהמחשבה, רוב הסיכויים שזה אכן קורה בזמן-אמת.


ועכשיו, כשברור לכם שזה היה רק תרגיל, חזרו לנשימה טבעית ותנו לה להיות הכי עמוקה שאפשר ללא מאמץ. שימו לב לשינוי בהרגשה בכל הגוף. תנו לנשימה הרכה הזאת להיות, ואפשרו לה להשרות עליכם שלווה.


רגע, אז אם אנחנו יודעים שהנשימה העמוקה והרכה יכולה להשרות עלינו שלווה, למה בזמן דחק אנחנו נוטים דווקא לעצור אותה? האם לא נבראנו כך שנעשה באופן טבעי את מה שנכון לנו?



מסתבר שהבעיה היא לא איך נבראנו, אלא איך עיוותנו את טבע בריאתנו. אפשר לומר שהאבולוציה הגופנית שלנו הרבה יותר איטית מאשר ההתפתחות התרבותית שלנו. למה הכוונה?


ודאי שמעתם על מנגנון הסטרס (דחק בעברית), המכונה FFF – Fright/freeze, Fight or Flight. כאשר אנחנו נמצאים מול סכנה קיומית, כגון חיית טרף, התגובה הראשונה של הבהלה היא לקפוא במקום לרגע, מתוך תקווה שאם לא נזוז ולא ננשום החיה לא תחוש בקיומנו ותמשיך הלאה. באותו רגע אנחנו אמורים גם לקבל החלטה מהירה מאוד האם להילחם או לברוח. בזמן הקצר הזה הגוף גם מתגייס לקראת פעולה של לחימה או בריחה: הוא דורך את השרירים, מרחיב את האישונים, מגביר את קצב הלב ועוד. מרגע שמתקבלת ההחלטה לכאן או לכאן, הגוף יוצא לפעולה. אם החיה ניצחה, כבר אין לנו הרבה מה לעשות. ואם אנחנו ניצחנו, או לפחות הצלחנו לברוח אל מקום מקלט מוצלח, אפשר לנשום לרווחה ולהרפות אחרי ששחררנו את כל האנרגיה שצברנו רגע קודם.




אבל מה קורה בעידן המודרני?


רוב המצבים המלחיצים אינם בגדר סכנה קיומית מידית שיש לנו מה לעשות כנגדה באותו רגע. יחד עם זאת, אנחנו ממשיכים לתרגם אותם כאילו הם אכן כאלה. המצבים בהם דריכות ועצירת הנשימה באמת רלוונטיים להצלת חיים הם מיעוט. נכון, איראן עלולה להטיל עלינו פצצת אטום. נכון, אם לא נסיים את הפרויקט בזמן, אנחנו עלולים בהמשך למצוא את עצמנו ללא פרנסה ובלי כסף לבית או לאוכל. אבל זה לא כאילו שהסכנה תחלוף רק מזה שנעצור את הנשימה ונעשה את עצמנו לא קיימים.


להפך. אם ננשום יותר, ונהיה יותר רגועים ויותר נוכחים, יש סיכוי שנצליח לעשות את העבודה בצורה יותר יעילה ומוצלחת. בדוק. ומי יודע, אולי אם כולנו נהיה קצת יותר רגועים זה ימוסס גם את האיומים מבחוץ. אבל זו כבר אוטופיה.


זאת ועוד: כדי לברוח מהארץ או כדי לסיים את המאמר בזמן אנחנו לא באמת צריכים לדרוך את שרירי הידיים או הרגליים כדי להילחם או לברוח.


לכן, בפעם הבאה שתתפסו את עצמכם עוצרים את הנשימה ומכווצים את השרירים בזמן של דחק, זכרו שהדרך הזו לא רלוונטית לחיינו היום. נשמו עמוק ולאט, הרפו את הגוף, התרכזו במה שבאמת חשוב, הגיבו ממקום ענייני, ובמידת הצורך פנו לשק חבטות או צאו לריצה על מנת לשחרר את הצורך של הגוף להילחם או לברוח מאויב דמיוני שלכאורה עומד עלינו לכלותנו.


חג חירות שמח


#פורקנים #שיעור #ניהול_מתחים #שלווה #נשימה #FFF #יוגה #סטרס #טבע #מתח

© 2013 by Chen Profesorsky.
Proudly created with 
Wix.com

0
  • image003.gif
  • b-facebook
  • Pinterest Black Round
  • LinkedIn Black Round
  • Twitter Round