אחת השאלות העתיקות ביותר שטרם מצאה מענה שמוסכם על כולם היא השאלה האם אנו נולדים "טאבולה ראסא" (לוח חלק) או שאולי אנו מביאים איתנו ידע ונסיון מחיים עברו ולכן נולדים עם מטען מורכב מן המוכן. שאלה זו מאוד עקרוני כשאנו ניגשים להתמודד עם נושא ההגדרה עצמית והמימוש של הפוטנציאל שלנו. האם אנחנו צריכים להמציא את עצמנו או אולי פשוט לגלות את מה שכבר יש בנו? אני חוקר את השאלה הזו כבר שנים רבות והמסקנה שאני יכול להעיד שהגעתי אליה היא "אנחנו רחוקים מאוד מטאבולה ראסא! רובנו המכריע בא לעולם כשהוא עמוס בנסיון חיים עברו, ידע, מיומנויות רבות והרבה מה לתת לעולם.". אין זה אומר שניטל מאיתנו חופש הבחירה. אפשר בהחלט להוסיף מיומנויות שלא הבאנו ולא רק להתמקד במה ומי שאנחנו. היתרון של מימוש הפוטנציאל הקיים הוא שאנו מוכנים לו מראש. בעיקר חסרה לנו ההכרה החברתית (קרי בד"כ התעודה) וההכרה האישית שלנו במה שיש לנו להציע לעולם.
איך היגעתי למסקנה הזאת? שתי חוויות פתחו את עיני.
הראשונה: כשבני בכורי, אביב, נולד, רדפתי אחריו מחדר הניתוח... כשהגעתי לחדר התינוקות מצאתי אותו שוכב וצורח בכל רם! נתתי לו לאחוז את אצבעותיי המורות ולפת אותן בעוז, השתתק ומבטו אמר "איפה היית???". המבט היה ממוקד היטב על עיני, עמוק ומתוכו ניבטה דמות בת 70... אי אפשר היה לטעות.
השניה: יצא לי לשאול המון אנשים לגבי הייעוד שלהם. לשאלה "מי אתה" קיבלתי את כל התשובות הלא נכונות וכשמיקדתי אותם נעלמו דום. לשאלה האם מתאים להם מקצוע X או Y מוגדר קיבלתי בד"כ מענה מיד ונחרץ (בד"כ לא, מה פתאום?) למרות שברוב המקרים לא היה לאותם אנשים היכרות מעמיקה ובוודאי לא נסיון במקצוע הנ"ל. מאיפה הבהירות במקום שכזה אם לא מזה שעמוק בפנים הם ידעו מה התשובה הנוכנה להשוות מול ההצעות שלי?
את שני אלה חיזק הנסיון שלי בשטח לעזור לאנשים להגיע להגדרה העצמית. שוב ושוב כשאנשים גילו בתוכם את התשובה היא הייתה להם לפתע מובנת מאליו.
כל זה קרה במהלך שנים שהן עבדתי על השאלה "מי אני" ונושא ההגדרה עצמית ומימוש הפוטנציאל האישי הן בעזרת המסע האישי שלי והן בעזרת מורים רבים וטובים.
היות והסתבר לי שהתשובות ל"מי אני" קבורות עמוק מתחת לרמה המודעת חיפשתי בתור התחלה כלים לחפור ולהגיע למידע הנכסף. הבנתי כבר ששאלה ישירה פשוט לא עובדת בד"כ ולכן בחרתי לעבור למימד הסמלי. עולם הסמלים קרוב יותר לתת המודע ולכן פשוט קבור מתחת להררי המחסומים. במקום לחפש מקצוע מן המוכן (והמורכב) בחרתי לחפש ארכיטיפים. אב-טיפוסים של מקצועות ראשוניים שלא ניתנים לחלוקה נוספת. "מורה", "מרפא", "אומן", "מנהיג" וכו'. גם עם המעקף הזה מצאתי שיש עדיין מחסומים אחרונים בדרך למידע ולכן אספתי תרגילים מספר ש"מסדרים" את אחרוני המחסומים ומאפשרים לנו להגיע למידע החשוב כל כך:
1. המערה: על ידי חזרה לעידן המערות אנו מרוויחים את הפשטות. הפשטות בעידן הרחוק כל כך הזה הייתה קסומה - מקצוע = ארכיטיפ. היה טבח. לא היה עוזר שף, קודיטור, שוקלטייר ושאר גרסאות הטבחות המודרניות. פשוט ונקי. מספר הקמצועות אז היה יחסית מצומצם ולכן אפשר פשוט לעבור מקצוע מקצוע ולבחון אותו בעזרת תרגיל דמיון מודרך פשוט. (לחיות יום בחייו של... הטבח למשל, בדקה.)
2. תקופות אחריות בהיסטוריה: בדומה לתרגיל המערה יש ערך לחזור לכל עידן שאנו מכירים (ואין צורך בקורס היסטוריה באוניברסיטה כהכנה). כל עידן מייצג פרק באנושות שבו מקצועות שונים קיבלו מעמד גבוה או מוערך. הדוגמא הקלאסית לתרגיל זה: אומנים שימינו נחשבים לגזע נחות בד"כ מבחינת פרנסה. מעטים זוכים לשפע ולכן הרבה אומנים מתכחשים ליכולת זו. אם נשלח אותם בדמיונם לרגע לתקופת הרנסאנס נראה אותם נדלקים !
3. השראה: דמויות רבות בחיינו עשויות להיות מקור השראה לעיסוקנו הנכון. אנו נתקלים בהן ספרות, בתיאטרון, בסרטים וכמובן בחיים. חשוב להדגיש כי אנו מחפשים מקורות השראה מקצועיים ולא כאלה הקשורים לאיכויות שונות של הדמויות או לאיכות חייהן. לחשוב על משה רבינו כמקור השראה למנהיג דגול זו דוגמא שכבר נתקלתי בה, יאנוש קורצ'ק במודל לאיש חינוך (מורה...) וכו'.
4. רגעים מעוררי השראה בחיים: לכל אחד יש בזכרונו מספר רגעים שחווה במהלך החיים שבהם חש שהוא עושה דבר בעל משמעות "נכונה" לחייו. עמד על הבמה ושר בצעירותו / צייר או עסק באומנות או לימד תלמיד צעיר.
[נלקח מתוך ספרו של חן פרופסורסקי "חוקת אדם" שטרם פורסם]