בעקבות חטא העגל ושאר מעלליו במדבר, כונה עם ישראל "עם קשה עורף".
נזכרתי במורה לפיזיולוגיה לפני שנות-דור שלימד על השרירים בצוואר שבשני צדי הגרון, היורדים מאזור הסנטר לכיוון עצמות הבריח. במשך שנים נהניתי לצטט אותו באומרו שכאשר השרירים האלה עובדים ביחד, הקיצור וההארכה שלהם יוצרת תנועה של "כן", ואילו כשהם עובדים בנפרד הם יוצרים תנועה של "לא". נסו את זה בבית. המסקנה המתבקשת היא ששיתוף פעולה הינו דבר חיובי.
עובדה אחת שממנה התעלמתי כל השנים היא שבכל פעם ששריר מתקצר, שריר אחר מתארך. בתנועת "כן", השרירים הנ"ל בשני הצדדים מתקצרים ביחד והראש יורד, ומתארכים ביחד כשהראש עולה. במקביל, כשהם מתקצרים, השרירים משני צדי עמוד השדרה בעורף מתארכים ולהפך. כנ"ל, בתנועת "לא", השריר הקדמי והאחורי בצד ימין מתקצרים ובצד שמאל מתארכים כדי להפנות את הראש ימינה, ולהפך כדי להפנות אותו שמאלה. רק כשהשרירים האלה רפויים אנחנו למעשה יכולים להביט נכוחה.
כך שהשאלה שמשפיעה על היות תנועה חיובית או שלילית איננה האם אנחנו משתפים פעולה או לא, אלא עם מי ומתי.
בשביל גמישות השרירים האלה, כדי שלא נהיה יותר מדי קשי עורף, צריך לפעמים להגיד כן ולפעמים להגיד לא. ולפעמים צריך פשוט להרפות ולהביט היישר קדימה בזרימה עם החיים.
אם העורף עדיין קצת נוקשה, אחת הדרכים להגמיש אותו היא נשימה עמוקה ורכה, בנשיפה להביא את הראש למעלה, למטה או לצדדים, ובשאיפה לחזור למרכז. רצוי לנשום דרך האף. הרי ידוע שלעומת העם קשה העורף, ישנו אל (שנבראנו בצלמו רק לפעמים שוכחים את זה) שהוא ארך אפיים.
נכתב כהכנה לשיעור יוגה
(כל קשר לשמעון פרס ז"ל מקרי בהחלט, למרות שיתופי הפעולה שהוא דגל בהם ולמרות החיקוי המפורסם)